המשפחה שלי – יחידה ומיוחדת

קמנו משבעה.
קמנו משבעה שמחה.
הרי המנהג היהודי החכם כל כך
מתכוון לתת למי שאיבדו את היקר להם מכל, זמן לעכל, לשתף
להכיל… פסק זמן בין האובדן ל…המשך החיים.
והמושג לשבת שבעה על פי רוב לא מתחבר עם רגש של שימחה.
ובכל זאת, זו הינה החוויה שלי.
שון היה בן 20 וחצי במותו.
הוא נולד ביום נישואיהם של הוריו, ונפטר ביום ההולדת 50 של אמו.
איך נשמה יודעת לדייק את זמני הכניסה והיציאה שלה ממימד זה ?
אני בספק אם מי מאתנו נושא תשובה לשאלה זו.
יש שיאמרו "מיקרה".
מי שמכיר אותי יודע שמקריות עבורי אינה מצרך הקיים בעולמנו.
זו נקודת המבט שלי, וכמובן שאינכם צריכים להסכים איתי.

אבל מעניין אותי יותר לשתף אתכם במה זה עבורי "שבעה שמחה", להסביר איך זה שבעולמי התקופה שמיד אחר מותו של שון, תקופה בו משפחה מתכנסת יחד, מגיעים בני משפחה וחברים לנחם, מדברים על המת… איך כל החוויה הזו יכולה להיתפס כשמחה.

ואני יודע שמהרבה בחינות בני משפחתי, כולל לימור אחותי, שאיבדה את בנה, מסכימים עמי.
שון חי חיים מלאים, וזמנו להמשיך הלאה הגיע.
אין כאן עניין לוויכוח, זו המציאות.
שון נפטר.
הוא נפטר ביום הולדתה ה 50 של אמו.
אמו, לימור, שהיא אחותי, שאין מי בעולם שאהב את שון יותר ממנה,.ביקשה באותו בוקר מבורא עולם שיגאל את שון מהייסורים שנכונים לו בעתיד.
ושון המשיך הלאה באותו ערב.
דרור, אחי שחי באיטליה, הגיע ביום בו התקיימה הלוויה.
היינו שוב כולנו , אבי, אמי ושני אחיי, יחדיו.
רבים הגיעו לנחם, כולל לא מעט ששנים רבות לא היו בקשר עם אמו של שון.   בשלב כלשהו שיתפה לימור את תחושותיה עם המבקרים : אף אחד בחייה, חוץ משון, לא יכול היה לגרום לה לפגוש כל כך הרבה אנשים, ורבים מהם שלא היה לה שמץ של מושג ש… וכל כך שמחה לראותם. המון התרגשות היתה שם, וחברויות שגוועו, קמו לתחייה.
לימור מאוד קיוותה שביום הולדתה ה 50 יהיו נוכחים רבים ומשמעותיים בחייה, אך לא היה לה שמץ של מושג שכך תתגשם משאלתה, באופן שלא היתה יכולה לחזות, לא בכמות, לא בעוצמה, לא בתחושה של אחדות ואהבה שרבים הפגינו.
היה פשוט יוצא מן הכלל.
לא מעט פגשתי אורחים שבאו לנחם, ויצאו מנוחמים : אנשים שיצאו מעודדים ומלאי תקווה מהמפגש עם האשה יוצאת הדופן הזו שסיפרה להם באופן פשוט ומלא חמלה על האור הגדול שהביא שון לחייה כל שנות חייו, וכמה נכון היה עבורו, ועבור כל הסובבים אותו, שמשהחל לסבול, הגיע זמנו לעזוב.
זר לא יבין זאת.
שון נולד עם נכות של מאה אחוז ופיגור של 100 אחוז. לא מתפקד לחלוטין, לא מבין דבר, לא מתקשר. לפחות כך רובנו תופסים בני אנוש שמצויים במצב הזה.(יש רק עוד כ 150 כמוהו בעולם, סינדרום נדיר מאוד)
מאז ששון נולד קבעה סבתו,אמי
(אשה יוצאת דופן לכשעצמה מלאת אהבה וחמלה לכל יצור חי) שמוטב שלא היה נולד.
לימור תמיד ענתה לה ששון הוא מורה גדול בחייה, וכי חייה בלעדיו היו שונים מאוד – חסרים במובנים העמוקים יותר של הוויתה. אמי מעולם לא הבינה זאת.
עבור מי שהגיעו לנחם בשבעה, לארוע עצוב שכזה, לפגוש את אמו של הנפטר בקבלה כל כך אמיתית של מה שקרה,
למצוא משפחה מאוחדת ותומכת, מחייכת ונושמת באהבה את המתרחש, זה ארוע נדיר.
אני מבין היום יותר מבעבר עד כמה בר מזל אני שנולדתי למשפחה מיוחדת שכזו.
תמיד האמנתי שאני בן למשפחה ככל המשפחות.
היום אני מבין שאין זה כך. תפיסות העולם שלנו, שלוש האחים, מאפשרות לנו חופש פנימי, המאפשר לכל אחד מאיתנו בדרכו לחיות חיים מלאים, כאשר הארועים המתרחשים בחיינו… מתרחשים,
לעיתים מיטיבים לעיתים מקשים.
יש משהו, מסתבר, בשלושתנו, המאפשר לחווית החיים להיות… נעימה יותר .
לא קל להסביר זאת,
והאמת שלא קל גם עבורנו לראות זאת.
אבל המתבוננים בנו מחוצה לנו,
חוזרים ומסבים את תשומת ליבנו לנקודה שאני מעלה פה – אנחנו משפחה יוצאת דופן, משהו באיך שגידלו אותנו הורינו, עבד באופן יוצא דופן.
יש בנו… סוג של שלווה, של קבלה. יודעים מה ? עזבו את הנסיון שלי להסביר זאת … לתמלל זאת.
זה מתקיים
זה נוכח בחיי.
ואני מודה.

מודה קודם כל להוריי.
לאחיי, שאין כמותם.
תודה לכם שקראתם.
תודה שנתתם בי אמון.
תודה שאתם נותנים אמון בעצמכם.
תודה על ההזדמנות להשפיע.
תודה.
ותודה אחת שמרחפת ואוספת לתוכה את כל התודות כולן :
לבורא, לבריאה.
בהודיה.


כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *